Yoseph Haddad1d ago
גילי כהן כותב:
"הידיד
הוא לא היה יהודי.
הוא היה קצין בריטי, נוצרי אדוק שהתנ"ך היה נר לרגליו.
הוא הגיע לארץ ישראל ב1936, בימים שבהם כנופיות ארבו ליהודים בדרכים ושרפו שדות.
כל המערכת שסביבו אמרה לו: זה לא המאבק שלך. אתה קצין בריטי, לא יהודי. אל תתערב.
והוא התערב.
הוא לקח נערים מההגנה, שעד אז ידעו רק לחכות מאחורי הגדר ולהתפלל שהלילה יעבור בשקט, ולימד אותם לצאת אל החושך. לארוב, להפתיע, לחזור הביתה בשלום.
מתוך פלגות הלילה שלו יצאו מפקדים שהקימו אחר כך את צה"ל.
הדרך שלו נשארה איתנו: לצאת אל האויב ולא לחכות לו, לנצל את הלילה, להוביל מקדימה.
עד היום רואים בו את מי שהניח את היסודות ללוחמה של היחידות המיוחדות בצה"ל.
מאחורי כל מפקד שאומר "אחריי" עומד, במידה רבה, הקצין הבריטי הזה.
על זה הוא שילם.
הממונים עליו כתבו: "אין לתת בו אמון. האינטרסים של היהודים חשובים בעיניו יותר מן האינטרסים של ארצו".
בדרכון שלו הוטבעה חותמת: אסור לו להיכנס לארץ ישראל.
הוא נהרג ב1944 בבורמה, רחוק מכאן. ועד יומו האחרון חלם לחזור ולפקד על צבא עברי.
קראו לו אורד וינגייט. היישוב קרא לו בשם אחד: הידיד.
ואנחנו זכרנו.
קראנו על שמו כפר נוער ומכון לאומי.
לימדנו את הילדים שלנו שיש מי שאינם יהודים ועמדו לצדנו גם כשזה עלה להם בהכול.
עכשיו תדמיינו סוף אחר.
תדמיינו שלא הבריטים גירשו אותו. שאנחנו גירשנו.
שיום אחרי שאימן את הלוחמים שלנו, ישבנו מול המסכים ושלפנו משפט ישן שלו.
שאנחנו כתבנו עליו "אין לתת בו אמון".
שאנחנו הזהרנו "הוא יעבור צד".
שהפכנו את מי שנלחם בשבילנו למי שצריך להילחם בו, רק כי העז לבחור דרך משלו.
תדמיינו אותו קורא את זה. איש שהשאיר מאחור את הקריירה, את השם הטוב ואת המולדת שלו, ומגלה שהעם שבשבילו ויתר על הכול מתבייש בו.
סוף מכוער. סוף שהיינו מתביישים בו דורות.
אז לא צריך לדמיין.
יוסף חדאד הוא לא יהודי.
ערבי נוצרי, נולד בחיפה וגדל בנצרת. ב2003, אחרי הפיגוע במסעדת מקסים, נער ערבי מנצרת ראה יהודים וערבים נרצחים יחד באותה מסעדה, והחליט שהוא לא נשאר בבית.
הוא התנדב לצה"ל.
גולני. מפקד. במלחמת לבנון השנייה נפצע קשה מטיל, עבר שנה של שיקום, והוא נכה צה"ל עד היום.
הפצע הזה לא נסגר בסוף המלחמה. הוא נושא אותו איתו כל בוקר.
וכשהיה יכול לשתוק, לחזור הביתה ולהגיד "נתתי מספיק", הוא עלה לבמות.
בפרלמנטים באירופה ובאמריקה, בקמפוסים, באולפנים בערבית, מול אנשים שפתחו את הוויכוח בצעקה "רוצח תינוקות".
מאז השבעה באוקטובר, כשהעולם כולו הפנה לנו גב, הוא היה הקול שלנו. בעברית, באנגלית ובערבית.
חמאס הוציא נגדו פתווה. איראן הגדירה אותו אישיות עוינת. קיצונים תקפו את המשפחה שלו ושברו לאמא שלו את היד.
ואבא שלו, בן 72, עמד שם.
ביד אחת החזיק את היד השבורה של אשתו, ובשנייה הצביע על התוקפים. ואז הסתכל על הבן שלו ואמר:
"אנחנו נתמוך בך. לך עד הסוף".
תעצרו רגע על התמונה הזאת. אמא בוכה עם יד שבורה, ואבא שלא מבקש מהבן שלו לוותר, אלא להמשיך.
והוא המשיך. עד הסוף.
ואז הוא עשה את הדבר שאי אפשר לסלוח עליו: הוא נכנס לפוליטיקה, בימין, אבל לא במקום שקבעו לו.
ומאותו רגע מי שחיבקו אותו התחילו לחפור. שלפו ראיון ישן, שבו אמר בערוץ ערבי את מה שאמרה אז ממשלת ישראל עצמה. מי שהיה אתמול "הגיבור שלנו" הפך בן לילה ל"סכנה לגוש".
תתווכחו איתו. תצביעו למי שאתם רוצים. זאת דמוקרטיה.
אבל אל תגידו לו שאין לתת בו אמון.
אדם שקיבל טיל בשביל המדינה הזאת, שאמא שלו שילמה ביד שבורה על הנאמנות שלו, לא צריך להוכיח לכם כלום.
ויש פה עוד משהו, גדול יותר מיוסף ומכל רשימה.
לפעמים בחירות הן לא רק פוליטיקה.
הן לא רק חשבון של מנדטים, גושים ואחוז חסימה.
לפעמים פתק בקלפי הוא אמירה ערכית. הוא צו קטגורי: יש דברים שעושים כי הם נכונים, גם כשהם לא משתלמים.
לפעמים פתק הוא חינוך. הילדים שלנו לא יזכרו איזה סקר היה בשבוע האחרון לפני הבחירות. הם יזכרו מה עשינו כשמי שנלחם בשבילנו עמד מולנו וביקש הזדמנות.
לפעמים פתק הוא שאיפה. תפילה קטנה בתוך מעטפה, למקום טוב יותר. למדינה שבה ערבי שבחר בישראל לא צריך לבחור בין המשפחה שלו לבין הכבוד שלו.
ולהצביע לפי סקרים?
זה כמו לקבוע את הערכים בבית לפי גובה המשכורת.
כמו להגיד לילד: ביושר נחזיק רק כל עוד הוא משתלם, ונאמנות נשמור רק כשהגרף עולה.
אף אחד מאיתנו לא מחנך ככה. אף אחד מאיתנו לא בודק בדוח רווח והפסד אם כדאי לו לעמוד לצד חבר.
ערכים לא מכמתים. הם לא נכנסים לטבלת אקסל, ואין להם עמודת תשואה.
יש דברים בחיים, ויש רגעים בחיים, שבהם אתה צריך להחליט מי אתה.
אם אתה אוהד של קבוצת כדורגל, שבוחר בצבע של החולצה ושר בקול רם רק כשהיא מנצחת,
או שאתה אדם שהאידיאולוגיה והערכים שלו חשובים לו יותר מהתוצאה על לוח התוצאות.
ולפעמים האמירה הזאת חשובה יותר מכל שיקול צר, מכל אינטרס סקטוריאלי, מכל חישוב קר של מי ייפול מתחת לקו.
כי גוש אפשר לבנות מחדש בבחירות הבאות.
אמון שנשבר, לא.
וינגייט קיבל את החותמת בדרכון מהאימפריה שלו.
יוסף חדאד מקבל אותה מאיתנו.
ויש מי שמסתכל על זה. נער בנצרת, ילד דרוזי בכרמל, צעיר בדואי בנגב שמתלבט אם לשים כומתה חומה. הם רואים בדיוק מה עושים פה למי שבחר בנו. והם לומדים מזה שיעור, אם נרצה ואם לא.
ידיד לא בודקים לפי הרשימה שהוא רץ בה.
בודקים לפי מה שהוא היה מוכן לשלם בשבילך.
יוסף, תודה,
על הפצע, על השנים, על אמא שלך ועל אבא שלך.
גם אם יש פה מי שכבר שכח להגיד את זה".
1.5K likes · 273 comments · 50 shares
