Sivan Rahav Meir

סיפור אישי והמלצה - לקראת השבת האחרונה שלפני הבחירות: תחזרו כ-30 שנה אחורה. הנושא הכי סוער באותה תקופה, היה ההתפטרות של שר האוצר דן מרידור, והניסיון של ישראל לחסל את חאלד משעל בירדן. היחסים בין ראש הממשלה נתניהו לבין דוד לוי ואריאל שרון היו אירוע פוליטי לוהט, ועזר וייצמן בדיוק נבחר לכהונה שנייה כנשיא. זו הייתה שבת סעודת שבת סוערת, אצל המשפחה שאצלה התארחתי בבאר שבע. הכול היה על השולחן – אוכל עסיסי, וגם דיונים עסיסיים על המצב. הייתי אז נערה. את הפוליטיקה הכרתי היטב, אבל את השבת – רק התחלתי להכיר. הרעיון הזה של יום בלי טלפונים ועבודה וכסף, אבל עם תפילות ושיחות וסעודות ותורה, הלך והתחבב עליי . ואז, אחרי המנה העיקרית, פתאום אחד הילדים התבקש לבוא לעמוד ליד הסבא, בראש השולחן. הוא עזב את המשחק שבו שיחק על השטיח ונעמד בחגיגיות. הוא החזיק תיקייה שקיבל בגן, הוציא ממנה דף קשר שהגננת כתבה, והתחיל לדבר על אברהם אבינו. הסבא שואל - והוא עונה. הופתעתי מהידע הרב, לא את הכול ידעתי, אבל הופתעתי גם מדרך הלימוד של התורה. כבר מגיל צעיר כל דבר מוביל למסר, לערך, למשהו שאפשר לקחת לחיים. מה אלוקים אמר לאברהם, שאל הסבא, והילד ענה: "לך לך. שיעזוב הכול וייצא לדרך". מה הוא הבטיח לו? "שיגיע לארץ ישראל, ושיהיה ממנו עם שלם, ושבסוף הוא יהיה אור לכל העולם". מה היו הקשיים שאברהם נתקל בהם? "אויבים, מלחמות, רעב, ואף אחד לא הצטרף אליו ואל שרה אימנו. בהתחלה הם היו לבד". מה המצווה שמוסיפה לקראת סוף הפרשה? "ברית מילה". זו הייתה פרשת השבוע באותה שבת. לך לך. וילד בן חמש נתן לנו שם שיעור מרגש ביסודות של כל הסיפור שלנו. זו לא הייתה פרשנות פוליטית מעודכנת, אבל זה היה משב רוח אחר, עתיק מאוד אבל גם צעיר ורענן. הנה, מול עיניי ראיתי איך הכול עובר לדור הבא. כמישהי שחיה מאוד את החדשות, את האקטואליה, קיבלתי חתיכת מבזק חדשות: יש בנו יותר מזה. דווקא כדי להבין את המציאות, צריך להבין קודם כול את הבסיס, את השורשים. הנוכחים, בניגוד אליי , לא התרגשו יותר מדיי. הם רגילים. הילד קיבל נשיקה וחזר לשחק, וכולם פשוט עברו אחר כך לקינוחים, אבל כמעט שלושים שנה עברו, ואני זוכרת את הרגע הזה. זוהי השבת האחרונה שלפני הבחירות. הרבה סעודות משפחתיות יתקיימו, עם הרבה דיונים ודעות. ופרשת השבוע - היא פרשת לך לך. גם אם אין לכם תיקייה מהגן, אתם מוזמנים להוסיף את המנה הזו, את אברהם אבינו, לשולחן שלכם. שבת שלום.

⁨ זוכרים את התדר המיוחד שהיה כאן, בימים שאחרי ה-7.10? שילוב של צער עמוק, הלם ואבל, לצד אחווה מיוחדת, תחושת ביחד יהודית עוצמתית? האחווה הזו לא נעלמה. היא הרי האמת. אתמול הרגשתי אותה לרגע שוב. “אני מבקשת שתהיו עדינות עם האורחת הבאה, היא אף פעם לא הייתה באירוע עם כל כך הרבה נשים דתיות”, אמרה הרבנית ימימה מזרחי ביום רביעי בערב, על הבמה של בנייני האומה. אלפי נשים בקהל צחקו, וגם הסתקרנו לראות מי תעלה לבמה. זה היה ערב לרגל יום פטירתה של רחל אימנו. ערב של שירים וניגונים, של תפילות ודברי תורה, ואז – עלתה לבמה חן גולדשטיין-אלמוג. “האישה הזו נושאת כל כך הרבה תארים: היא אלמנה, היא אם שכולה והיא חטופה שחזרה”, הציגה אותה הרבנית. חן החלה לספר: ב-7.10 הגיעו מחבלים לביתם שבקיבוץ כפר עזה. בעלה נדב נרצח, וגם בתה ים. “הייתה לנו אהבה טהורה, 34 שנים. אהבה שהתפתחה עם כל ילד שנולד”, סיפרה חן על נדב. היא עצמה נחטפה לעזה עם ילדיה אגם, גל וטל, והם שוחררו אחרי 51 ימים קשים בשבי. לאורך הערב דיברו ושרו שוב ושוב על רחל אימנו. על החיים שלה, שהיו מלאי המתנה, ציפייה, וגם אכזבה. היא חיכתה להתחתן, חיכתה לילדים, ולבסוף נפטרה בזמן לידת בנה בנימין. ממש בהמשך לכך, חן סיפרה על הדרך שלה להתמודד עם החושך: “זה בור. כל יום אני נמצאת בו קצת, אבל חשוב לא להישאר שם, לא לשקוע. אני קצת שם, ואז אני יוצאת לחיים, למשימות החיים, וגם לטוב שיש בחיים האלה. יש בחיים האלה טוב! אבל אני רוצה שיידעו – זו עבודה. צריך לקום בבוקר עם מטרה, עם דבר לשאוף אליו, ולעשות בכל יום דברים משמעותיים, גם אם אלה דברים קטנים, קטנטנים. ולזכור – יש טוב בחיים. צריך לפעול וליצור אותו. הכאב איתנו תמיד, אם נרצה או לא, את הטוב – צריך ליצור”. הן דיברו על המילה “אימא”. על רחל שעד היום קוראים לה “אימנו”, ועל חן כאימא כיום. “אני אימא, זו הגדרה. להיות אימא זה תפקיד, הילדים שלי צריכים אותי. ראיתי בשבי כמה הם היו צריכים אותי חזקה, אבל כמה הם גם החזיקו אותי למעלה, בלי ליפול. זה מדהים: הילדים הם הנקודות הכי רגישות שלנו, והם גם הכוח הכי גדול שלנו”. “אנחנו דוסיות, ואת קיבוצניקית”, אמרה לה הרבנית, וחן סיפרה לה שאף פעם לא הייתה באירוע כזה, שיש בו נשים בלבד. “אני ממליצה לך בחום, אין כמו האחווה הזו. את לא לבד. אנחנו איתך, רחל אמנו איתך”. “איזו עוצמה”, אמרה חן, מסתכלת על הקהל, ובאופן ספונטני אלפי נשים קמו ומחאו לה כפיים, אולי קצת מודות לה שהזכירה לנו את האחווה הזו. שבת שלום.⁩ @harabbanit_yemima @hen_almog_gold

1. אמא של עם שלם. היום, י"א בחשוון, מציינים את יום פטירת רחל אמנו. היא אמם הביולוגית של יוסף ובנימין, אבל כבר דורות שכולנו קוראים לה ״אמא רחל״. ואמא - דואגת לילדיה בכל אתגר וקושי. 2. אהבה שהפכה שנים לימים. יעקב עבד שבע שנים כדי להתחתן עם רחל. התורה מתארת את השנים האלה במשפט מפורסם ויוצא דופן, על כוח האהבה: ״וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ״. 3. שלא תתבייש. כשרחל ראתה שאבא שלה מחתן את יעקב עם אחותה לאה במקום איתה, היא לא ביישה את לאה אלא ויתרה. דווקא ברגע שבו חלומה שלה התרחק - היא שמרה על כבודה של אחותה. בכך רחל הפכה סמל של ראיית הזולת, של כוח הוויתור. 4. אז מה עושים היום? ביום פטירתה רבים יעלו לקברה, קבר רחל שליד בית לחם, ובכל מקום בעולם אפשר להדליק נר לעילוי נשמתה, ללמוד עליה, להתחבר לדמותה ולהתפלל. 5. הבכי בע״ה יסתיים. הנביא ירמיהו מתאר אותה בוכה על בניה שבגלות, ואת תשובת ה' אליה: ״מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ״, ״וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ״, ״וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם״. אלפי שנים היא נמצאת איתנו בכל הצרות והאתגרים, בוכה איתנו, ובסוף - יש תקווה, הדמעות ייפסקו. יש הבטחה שכולם ישובו הביתה, שעם ישראל יגיע לייעודו, לגאולה השלמה. שנזכה. לזכרה.

בהרצאות באנגלית אני מגלה כמה קשה לתרגם את שתי המילים האלה כמו שצריך: "לֶךְ לְךָ". תנסו. הציווי שנאמר לאברהם אבינו בפרשת השבוע מורכב משתי מילים דומות אבל שונות: זה לא "לך לירושלים" או "לך לתל אביב". הוא הולך לארץ ישראל כמובן, אבל פרשנינו מסבירים שיש פה בקשה ללכת – לתוך עצמך, פנימה לתוך הנשמה שלך, למען המימוש של הניצוץ האלוקי שיש בך. כלומר, שתי המילים הראשונות שאלוקים אמר ליהודי הראשון הן קודם כל לזוז, ללכת, להתקדם - אבל מתוך התבוננות פנימית וחיבור עמוק. רק כך אפשר לצאת אחר כך אל העולם כולו, ולהשפיע על כל האנושות, עד היום. שנזכה גם אנחנו, צאצאיו, להמשיך בדרך הזו. למלא את השליחות המיוחדת שלנו.

ידעתם שהשבוע הזה מכונה ״השבוע השמח באמת״? יש ביטוי חסידי יפה - ״לחיות עם הזמן״. כלומר, לחיות עם פרשת השבוע. לא רק לקרוא אותה בשבת, אלא ללכת איתה לאורך השבוע. לראות איך הרעיונות והמסרים שלה מתחברים לחיים שלנו ומשפיעים עלינו. פרשת בראשית התחילה בשמחה, בבריאת העולם, אבל בהמשך הגיעו האירועים העצובים: החטא והגירוש מגן עדן, ורצח הבל בידי קין. פרשת נח התחילה בתיאור השחיתות שהובילה למבול, אבל בסופה הופיע אברהם אבינו — ואיתו תקווה חדשה. והשבוע, פרשת לך לך, הוא ״השבוע השמח באמת״. אנחנו חיים עם אברהם אבינו ושרה אמנו, לומדים על האמונה והחסד שלהם, ומקבלים מהם כוחות לצאת לדרך. גם הדרך שלהם לא הייתה קלה. היו בה רעב, מלחמה וציפייה ממושכת לילד. השמחה אינה נובעת מכך שהכול מסתדר מייד, אלא מהידיעה שיש כיוון, יש שליחות ויש משמעות לכל צעד. אברהם ושרה היו במיעוט, אבל לא חיכו שכל העולם יסכים איתם. הם האמינו, פעלו והשפיעו לטובה על אחרים. אלפי שנים אחר כך, אנחנו ממשיכים את הדרך שלהם. איזה צעד טוב נוכל לעשות השבוע בעקבותיהם? להוסיף לימוד ואמונה, לעזור למישהו, להתחזק במצווה או להתחיל משהו ראוי שדחינו? שנלמד מאבותינו ונקבל מהם כוחות. שבוע שמח באמת!

ידעתם שאשקלון נמצאת במקום הראשון בישראל, בערים שמושכות אליהן תושבים? היא בראש המדד של “ערים עם הגירה פנימית חיובית”, דווקא בתקופה הזו. בשבת האחרונה ראיתי את זה: הגענו לשבת של הרצאות בעיר. פגשנו ברחוב עולים חדשים מצרפת ומארצות הברית, שנרגשים לגור ליד הים, עברנו ליד בתי ספר חדשים, וראינו את “עיר היין”, השכונה החדשה והמתפתחת. תודה לכל קהילות שאירחו אותנו לשיעורים ולמפגשים: בית הכנסת האשכנזי המרכזי בשכונת ברנע, בית הכנסת לצעירים בשכונת ברנע, בית כנסת “שמן המשחה” ובמוצאי שבת – בית הכנסת “הגפן”. אחד השיעורים הוקדש לזכרו של דוד חזוט הי”ד, בן העיר שנפל בעזה. תודה לאימו היקרה גלית חזוט על ההשתתפות. תודה לכל מי שצעד ברגל משכונות סמוכות וגם רחוקות. היה כיף לפגוש מאות צעירים, מבוגרים, ילדים, גברים, נשים. תודה לבני הנוער על מפגש גדול ומיוחד בליל שבת. נשארנו עד אחרי חצות כדי לענות לשאלות החכמות שלכם, והיו כמה שאלות שכבר ציטטתי בהרצאות הבאות... ותודה לראש העיר תומר גלאם, חבר המועצה עמיחי סיבוני, רעות שפילמן וגם ידידיה מאיר, שהיה כיף גם להקשיב לו, ולא רק לדבר... שבוע טוב! @ashkelon_city @tomer_glam @amihai_siboni @reutshpilman @ezra__ashkelon @bnayahu_yom_tov @haifadlon @yedidyameir @snif_afridar_11 @bnnvvyvtmrkzhmshtmsh

ז’ בחשוון הגיע. החל מהיום התפילה משתנה, ואנחנו מתחילים לבקש גשמים בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה, התפילה הבסיסית שמתפללים שלוש פעמים ביום). יום שבו התפילה מתחדשת הוא תזכורת לכוח שלנו, כוח התפילה. הנה 4 דברים שכדאי לדעת: 1. יש משהו מרגש בתאריך הזה. חכמינו קבעו שצריך להתחיל לבקש גשם בארץ ישראל רק מז’ בחשוון, כי זה התאריך שבו כל היהודים שעלו לרגל לבית המקדש בחג הסוכות בחודש תשרי, כבר סיימו את המסע הארוך שלהם הביתה. זה שיעור באכפתיות: כל עם ישראל מחכה עם התפילה על הגשם כי אנחנו רוצים שגם האחרון שבעולי הרגל, שגר במקום הכי מרוחק, יגיע הביתה בנוחות, בלי גשם ובוץ. 2. אנחנו מתפללים כמובן על גשמי ברכה, על החקלאות, אבל הגשם – מסמל את כל הברכה והשפע משמיים, את כל הפרנסה וההצלחה שאנחנו מבקשים בחיים. 3. על פי הנוסח האשכנזי, השינוי בתפילה הוא כזה: במקום לומר כמו בקיץ: “וְתֵן בְּרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”, כעת מתחילים לבקש: “וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. 4. בעדות המזרח הנוסח ארוך ומפורט יותר. לא מבקשים רק גשם, אלא גם שלום ותקווה וברכה, וגם הצלה מכל מיני צרות ופורענויות. ולא רק על עצמנו, אלא על העולם כולו. קחו רגע לקרוא את המילים היפות האלה: “בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה’ אֱלֹהֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת, וְאֶת כָּל מִינֵי תְבוּאָתָהּ לְטוֹבָה. וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְרַוֵּה פְּנֵי תֵבֵל, וְשַׁבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבָךְ, וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנוֹת יָדֶיךָ, שָׁמְרָה וְהַצִּילָה שָׁנָה זוֹ מִכָּל דָּבָּר רָע, וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל־מִינֵי פּוּרְעָנוּת, וַעֲשֵׂה לָהּ תִּקְוָה טוֹבה ואַחֲרִית שָׁלוֹם. חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל תְּבוּאָתָהּ וּפֵירוֹתֶיהָ, וּבָרְכָהּ בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה, וּתְהִי אַחֲרִיתָהּ חַיִּים וְשָׂבָע וְשָׁלוֹם כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת לִבְרָכָה, כִּי אֵל טוֹב וּמֵטִיב אַתָּה וּמְבָרֵךְ השָּׁנִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה’, מְבָרֵך הַשָּׁנִים”. אמן. שנזכה לגשמי ברכה, ולגשם של בשורות טובות.

הרעיון הבא הוא מה שמכונה “משנה-תודעה”: תבדקו את עצמכם רגע - מה אלוקים ציווה על האדם הראשון כשהוא נכנס לגן עדן? רוב האנשים עונים מייד: “לא לאכול מעץ הדעת!”. כלומר, קודם כל אמרו לנו מה לא לעשות, מה אסור. אבל שימו לב מהו באמת הציווי הראשון שם: ״וַיְצַו ה’ אלוֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן - אָכֹל תֹּאכֵל״. ורק לאחר מכן: ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ”. הציווי הראשון הוא חיובי: גן עדן כולו מחכה לך! תאכל. תעשה. תפעל. רק אחר כך מגיעות המגבלות, האיסורים. אנחנו לא מקבלים רק רשימה של “מה לא”, אלא קודם כל שומעים “מה כן”. תחשבו למשל על חינוך ילדים: הורות זה לא רק להגיד לילד מה אסור לו. יש פה קודם כל משימת חיים משותפת של צמיחה והתפתחות, ומתוך כך - כמובן שיש גם כללים ומגבלות במשפחה, והם קדושים וחשובים. זה ככה עם אבא ואמא, וככה עם אבינו שבשמיים. בימים אלה בכל העולם היהודי אנחנו מתחילים מבראשית. יהי רצון שנפנים היטב מה לא, וגם מה כן. בשורות טובות.

שאלה אחת בצ’אט הפתיעה אותי אתמול. כ-4,000 נשים נרשמו לשיעור הפתוח של קהילת “מתחדשות” על פרשת בראשית. בתחילת המפגש בזום אמרתי שהשיעור מוקדש לרפואת התלמידים שנפצעו לפני כמה שעות בצפון מפיצוץ, במהלך טיול. ואז מישהי כתבה בצ’אט: “אני פעם ראשונה בשיעור תורה, מה זה אומר להקדיש? אף פעם לא שמעתי רעיון כזה”. איזו שאלה. אמרתי שכל מעשה טוב שאנחנו עושים בעולם מייצר “זכויות”, כוח רוחני. וללימוד תורה ולתפילה יש כוח רוחני מיוחד. וכשאדם עושה משהו טוב כזה - הוא יכול להקדיש את הזכויות של הלימוד למטרה מסוימת. למשל, לרפואת אדם שנפצע לפני כמה שעות. בעם ישראל יש ערבות הדדית, שבה כולנו משפיעים אחד על השני, במעשים טובים ובמצוות או חלילה להיפך, כשאנחנו עושים דברים לא טובים. כולנו רקמה אנושית אחת, וכל מעשה משפיע. ואז, בדיוק בסוף השיעור בזום, כאילו כהמשך ישיר, קיבלתי טקסט שכתבה חני לייטר, אמא של נריה, שנפצע קשה בפיגוע לפני כמה שבועות: “ממעמקי מחלקת טיפול נמרץ בשערי צדק, אנחנו מקבלים הודעות וסרטונים של כל כך הרבה תפילות, תורה, חסד ומעשים טובים למען נריה שלנו, בכל רחבי העולם. לו רק יכולתי לתאר עד כמה זה מחזק אותנו. אנחנו רואים איך הערבות ההדדית והאכפתיות של כלל ישראל, היא הרבה יותר גדולה ומרוממת מהמקרה הפרטי שלנו. זו הנשמה היהודית הנסתרת, שעכשיו מתגלה. קוראים לבן שלנו נריה, נר-יה, כי רצינו שיאיר את אור השם בעולם. נסתרות דרכי השם, אבל עינינו רואות איך נריה עושה זאת עכשיו. זה עוטף אותנו באהבה ונותן כוח”. וואו. שאלה של אישה אחת, ותשובה של אימא אחת, מזכירות לנו את הבסיס: שום אדם אינו לבד, ואף מעשה טוב לא נשאר רק אצל מי שעשה אותו. רפואה שלמה, לנריה דב בן חנה, ולכל הפצועים.

1. חודש טוב! היום א' בחשוון, היום השני של ראש חודש חשוון. 2. זה החודש היחיד בשנה שאין בו חגים. פרשנינו מסבירים שבחשוון אנחנו לוקחים את כל האנרגיה הרוחנית של חגי תשרי, ומיישמים אותה בימי החול, בשגרה המבורכת. בתשרי קיבלנו אורות. בחשוון – נכניס את האורות לתוך כלים. רבים כל כך מתחילים בימים אלה לימודים, עבודה ועוד אתגרים. בהצלחה! 3. כמו בכל ראש חודש, מוסיפים היום לתפילה ולברכת המזון את תפילת "יעלה ויבוא". בנוסף, אחרי תפילת שחרית קוראים את ה"הלל" (פרקי תהילים חגיגיים), קוראים בתורה ומתפללים תפילת מוסף של ראש חודש. בראש חודש, יש מי שמתלבש חגיגי ואוכל סעודה מיוחדת כדי לכבד את היום הזה. 4. בחודש הזה מתפללים על גשמים, על החורף. החל משמחת תורה, כבר התחלנו לומר בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם". ובמוצאי שבת, ז' בחשוון, נתחיל לומר בארץ ישראל בתפילה גם "ותן טל ומטר לברכה". 5. לכל אורך החודש אנחנו קוראים בתורה את ספר בראשית - בשבת נקרא את סיפור תיבת נח, ובהמשך על האבות והאימהות של האומה. העולם היהודי כולו מתחבר ומתחזק בכל שנה מחדש מהתחלת הקריאה בתורה הקדושה. מוזמנים להצטרף ל"דופק" המשותף הזה, וללמוד בכל שבוע את הפרשה. חודש טוב!

חודש טוב! היום ומחר מציינים את ראש חודש חשוון. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב "משפט מפתח" לכל חודש, וכך כתב על חודש חשוון שמתחיל היום: "כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה מְאִירָה – גַּם שָׁמַיִם עוּטֵי עֲרָפֶל מְפִיקִים אוֹר נָעִים". המשפט הזה נכתב עבורנו במיוחד לעכשיו, לתחילת החורף, לחודש שמגיע אחרי תשרי, שפתאום אין בו שום חגים. זו תקופה שבה מחשיך מוקדם, השמיים אפורים יותר, וכל זה מביא איתו אולי קצת דכדוך, עם תחילתה של שגרה ארוכה. אבל אם בתוכנו הנשמה מאירה, כותב הרב קוק, זה ישפיע גם על הערפל שבחוץ. מכוחה של הנשמה, גם השמים מכוסי העננים יוכלו להאיר. בשנים האחרונות אנחנו מגלים שגם במצב של ערפל כבד - הנשמה של עם ישראל מאירה, וזה משפיע על המציאות. וגם ברמה הכי אישית: אנחנו לא צריכים רק להסתכל החוצה כדי להחליט איך אנחנו מרגישים. יש בנו שמחה פנימית משלנו. הנשמה שלנו מאירה, ואם נסתכל באופן מאיר על המציאות – היא בעזרת השם תאיר עלינו בחזרה. חודש טוב!

סיפורים מרגשים שלכם על חגי תשרי, שיר ילדים חדש על הפרעות קשב וריכוז, ואיך מתכוננים ל”שבת בראשית”? לינק להאזנה בסטורי.

הקורא יצחק כהן מהיישוב אלוני הבשן שברמת הגולן שלח לי רעיון יפה ומחזק: בשבת שעברה, בשמחת תורה, סיימנו לקרוא את התורה, והיא מסתיימת באיזכור של אירוע לא חיובי, בשבירת לוחות הברית. פרשנינו מזכירים לנו שבסיום התורה אנחנו חוזרים דווקא אל האירוע הכי קשה: העם בנה את עגל הזהב ורקד סביבו. משה רבנו ירד מהר סיני עם לוחות הברית, ראה את החגיגה הזו סביב עבודה זרה, ראה את הטעות החמורה, ושבר את הלוחות. אבל למה לסיים את התורה דווקא בחטא הנורא של בני ישראל ובניפוץ העצוב של עשרת הדיברות? ובכן, התורה רוצה לומר לנו: תזכרו מתוך איזה משבר נורא צמחתם. תראו כמה נמוך אפשר לרדת, ואיך מתוך השפל אפשר להתגבר ולהמשיך ולהתחדש. כי מייד אחרי שבירת הלוחות, ממשיכים אל ספר בראשית, אל בריאת העולם. “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים” - כך יקראו בשבת בבוקר בכל בתי הכנסת ברחבי העולם. מתחילים דף חדש. בחיים הפרטיים ובחיים הלאומיים יש משברים. השבוע לא צריך אפילו לומר זאת. אבל מייד אחר כך מוחים את הדמעות, ומתוך השברים והרסיסים – בראשית ברא. שבת שלום.

ליאורה בן צור מקיבוץ עין השלושה שלחה אליי השבוע את הסיפור הבא: ליאורה ילדה את בתה השלישית 30 שעות לפני אירועי ה-7.10. אמא שלה, מרסל טליה, באה מביתה שבקריית ארבע לקיבוץ כדי לעזור לבעלה של ליאורה ולילדים. בבוקר שמחת תורה, כשליאורה במחלקת יולדות, כשאמא שלה הולכת בשבילי הקיבוץ עם ממתקים לילדים, היא נרצחה. השנה במהלך חג הסוכות, לקראת האזכרה, ליאורה נזכרה שבבית של אימה בטח יש עדיין את התיק שלה, “התיק שאיתו הסתובבה לכל מקום, על הגב”. היא אכן מצאה אותו והתחילה לנבור. “אני לא יודעת מה חיפשתי. אולי איזה מכתב קטן שהיא השאירה, משהו שעוד לא מצאנו. פתחתי ארנק כזה של מסמכים, ופתאום מצאתי בתוכו אלפיים שקלים. לשטרות היה מוצמד באטב נייר, פתק קטן, שעליו אמא כתבה: צדקה. ומתחת את שם המשפחה שלה: טליה. וואו. אלפיים שקלים. שלוש שנים אחרי שאמא נרצחה, היא קופצת לבקר ומשאירה לכולנו עוד חיוב: תנו צדקה. אז לקחנו את הכסף הזה, וכל אחד מהילדים בחר מטרה אחרת. אנחנו החלטנו לקחת את החלק שלנו ולקנות בו ממתקים והפתעות לנכדים ולשאר ילדי קיבוץ עין השלושה לחג שמחת תורה. אמרתי לילדים שזו מתנה מסבתא מרסל לחג. וזה כל כך אמא, להשאיר לנו אלפיים שקלים עם הוראה של מילה אחת. בלי הסבר, בלי להגיד למי, למה, בלי שום הוראות הפעלה. צדקה. כי אמא אף פעם לא דיברה על רעיונות גדולים, לא ישבה להסביר לנו על תפיסת עולם. היא פשוט נתנה. היא הייתה שומרת בקבוקים לנזקקים שחיפשו אותם, היא הייתה יכולה לתת שטר של 200 שקל לקבצן. אז רציתי שחלק ממנה יחזור למקום שבו היא הייתה כשנרצחה. לילדים שהיא כל כך אהבה, לנכדים שאליהם לא הספיקה להגיע, לילדי הקיבוץ כולו. בבוקר שמחת תורה ההוא אמא יצאה לילדים עם דברים טובים בידיים. ועכשיו בתיק שלה, מצאנו דרך קטנה להשלים את המשימה. שלוש שנים אחרי, בשמחת תורה תשפ”ז, חלק מקיבוץ עין השלושה כבר חזר הביתה, וילדי הקיבוץ רקדו עם ספרי תורה ואכלו את הממתקים שסבתא מרסל רצתה לתת להם”. תודה, ליאורה. שבת שלום.

״שבת בראשית”. אתם מתכוננים?

7.10. כדי לצאת מהמשבר הנוכחי, אנחנו זקוקים למשאבים היהודיים העתיקים והאופטימיים שלנו. כך יצאנו מכל המשברים בתולדותינו. "להיות יהודי", כותב הרב פרופ' יונתן זקס, "זה להיות סוכן של תקווה. כל עשייה, כל מצווה, כל הברה והברה בסיפור היהודי – הם מחאה נגד הרוע, נגד האדישות, נגד קבלה עיוורת של הגורל. זוהי אחת המתנות שהיהדות נתנה לעולם: התקווה. עם קטן של עבדים חסרי כוח, לימד את העולם כולו על יציאה לחירות, על תורה ועל ארץ. כך עמדנו מול כל קטסטרופה שהייתה מחסלת כל עם אחר – חורבן בית ראשון, גלות בבל, הכיבוש הרומי, מסעי הצלב, גירוש ספרד, השואה. ידענו תמיד שאנחנו קיימים עבור ייעוד וחזון. ואחרי כל טרגדיה שעברנו – בא גל חדש של תחייה. עם ישראל חי, ומעיד על האל החי". הפסקה המנחמת הזו מופיעה בחוברת "לרפא את הלב – אמונה ונחמה בזמן משבר" שזכיתי לערוך אחרי ה-7.10. היא חולקה עד היום ברבע מיליון עותקים, בעברית ובאנגלית. שלוש שנים חלפו, ואנחנו עדיין מבקשים לרפא את הלב, עדיין רוצים אמונה ונחמה. אם אתם מעוניינים לקבל את החוברת, בעברית או באנגלית, לימי הזיכרון האלה, כיתבו "אני" בתגובות או שילחו הודעה. בשורות טובות.

שלוש שנים חלפו. הנה סיפור קטן מאוד, וסמלי מאוד: ביום כיפור היינו בקיבוץ גבים, שצמוד לשדרות. שלומי דוידוביץ’, חבר הקיבוץ האהוב, נרצח ב-7.10, ולזכרו פתחו שם לראשונה בית כנסת, שנקרא על שמו. אחרי תפילת מוסף של יום כיפור, גיל שוורצמן, חבר הקיבוץ, סיפר לנו בהתרגשות על אחד הקליעים שירו המחבלים על שער הקיבוץ, בניסיון הכושל לפרוץ אותו. הקליע פגע בשער ויצא מצידו השני, כשהוא יוצר צורה של מגן דוד. בקיבוץ החליטו שלא לתקן את פתח היציאה הזה, אלא להציב שלט ליד צורת המגן דוד. במוצאי יום הכיפורים, בדרך החוצה, עצרנו את הרכב וירדנו לראות את הפגיעה. זה היה כמה דקות אחרי סוף תפילת נעילה ענקית ומרגשת, שבה הכריזו כולם “שמע ישראל” ושרו “לשנה הבאה בירושלים הבנויה”. הקולות עוד הדהדו לי בראש כשראיתי על שער הקיבוץ את הסמל שמספר את הסיפור כולו: האויב רצה לפגוע בנו, לחסל אותנו, אבל בעצם - יצר מגן דוד. חיזק את הזהות שלנו. מתוך הפגיעה, הוא הזכיר לנו מי אנחנו ומה הסיפור שלנו. שנזכה, מתוך הכאב הגדול - להתחבר, להתחזק ולהתאחד.

איך התורה מתחילה, השבוע? ובכן, הדבר הראשון שאלוקים מספר לנו בתורה הוא שהעולם נברא: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. לפני הכל, לפני סיפורי האבות ולפני המצוות, חשוב לאלוקים להשריש בנו את התודעה שהוא ברא את העולם. עולם נברא הוא עולם שמישהו רצה בקיומו, בחר בו, תכנן אותו. הוא לא קיים סתם כך. כל פרט בו, החל מהגלקסיות הרחוקות וכוכבי הענק ועד ליצורים הזעירים ביותר - נמצא כאן בכוונה, נמצא כאן עם מטרה. יש תכלית - גם לעולם הגדול וגם לנו, לעולם הפנימי שלנו. ובמובן מסוים, גם בתקופות קשות - בכל רגע אנחנו בוחרים איך להסתכל על העולם: האם הוא חלילה תוהו ובוהו, בלגן סתמי וחסר משמעות, או עולם שאלוקים ברא, ושבו גם אנחנו נבראנו בצלם אלוקים, עם תפקיד, משמעות ותקווה? השבוע מתחילים לקרוא את התורה מבראשית. הזדמנות לרענן לא רק את הקריאה בתורה, אלא את התודעה. שנזכה להתחיל מבראשית, באמת.

⁨ תמיד רצית להכניס לשגרה שלך יותר לימוד, תורה וחוכמה יהודית מכל הדורות? עכשיו אפשר להתחיל. אז לכל השואלות: כן, אנחנו פותחים כעת את שערי קהילת “מתחדשות”, ללימוד נשי שבועי של פרשת השבוע, של ספר התניא ועוד. למהירות החלטה: רוצה להיות איתנו כבר הערב, ובכל החודש הקרוב, במחיר במבצע? בואי - קישור בסטורי ובביו

אל תפספסו: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״, אתם מכירים את זה בעל פה, מגן הילדים, אבל הבוקר מתחילים מחדש, וזו הזדמנות להוסיף ליום כמה דקות של משמעות וקדושה. מייד אחרי שמחת תורה נפתח שוב מחזור הלימוד הבסיסי ביותר ביהדות, של פרשת השבוע. ואנחנו פותחים בחומש הראשון מתוך חמישה - בראשית, ובפרשה הראשונה שבו שנקראת באותו שם. הפרשה מחולקת לשבעה חלקים, אחד לכל יום בשבוע. נוהגים ללמוד כל קטע עם הפירוש של רש”י, הפרשן המוכר ביותר של התורה, וכך זוכים לסיים בכל שבוע ללמוד את הפרשה כולה, ואת כל התורה לאורך השנה. את הפרשה קוראים מדי שבת בבוקר בבית הכנסת, אבל לאורך השבוע נהוג להתכונן וללמוד אותה בכל רחבי העולם היהודי, בכל גיל ומצב. אפשר ללמוד את פרשת השבוע לבד, אפשר עם בן/בת הזוג, עם ההורים שלנו, עם הילדים, או עם סבא וסבתא, ואפשר גם להציע לימוד בחברותא למישהו ממעגל פחות קרוב. אפשר לקנות חומש עם פירוש רש״י, אפשר להיעזר באתרים שונים, צריך פשוט לנסות, ולגלות עד כמה התורה אקטואלית, ומדברת עלינו ואלינו. מתחילים מבראשית. השבוע. אתם מצטרפים?