Netta Barzilai

בימים שבאו אחרי השבת הנוראה הסתובבתי בהמון בתי חולים ומקלטים, כמו מרבית אמני ישראל. לא יכולתי לשבת בבית מכל מיני סיבות, תחושת שליחות ומחויבות לבני האדם סביבי, שהתערבבה בחוסר מסוגלות לשהות לבד לצד רגשות בלתי אפשריים. לא הייתי מסוגלת להיות לבד הרבה זמן מאז. באחד הסיבובים שלי במחלקות, תופס לי סבא מבוגר בכיסא גלגלים את היד ועוצר אותי מלכת. ״תוכלי להקדיש שיר אהבה לאשתי? היא פה בחדר השני. חודש לא ראיתי אותה.״ ״בטח״, אמרתי. הרגשתי פתאום כמו אחות שקוראים לה להחליף תחבושות 😅 ״אני מומחה לשחמט. אלמד אותך שיעור בתמורה.״ נכנסתי לחדר ופגשתי את סבתא אלה. 💔 כשיוסף הביט בה בנוכחותי, הוא שוב התחיל לבכות. ״אני בוכה מהצהריים. אני לא מאמין שהיא סוף סוף איתי.״ אלה ויוסף רוז׳ינסקי בילו אצל בתם ונכדיהם בשבת השחורה בקיבוץ חולית. כשמחבלים נכנסו לבית והחלו לרסס ביריות את דלת הממ״ד, יוסף ואלה הגנו בגופם על נכדיהם, שעטו אוזניות על ראשיהם. אלה ויוסף נפצעו קשה. בזכותם כולם שרדו. הם אושפזו בשני בתי חולים נפרדים, עד שהתאחדו אחרי 40 ימים של סבל בנפרד. יוסף איבד את רגלו. אלה נאלצה לעבור שיקום ארוך מאוד. והיום, כשחיפשתי אותם באינטרנט, זכיתי לגלות שהם שוב יחד. אני חושבת עליהם מאז. ובתוך ימים שבהם היה נדמה שהמוות נמצא בכל מקום, פגשתי בחדר ההוא שני אנשים שהזכירו לי בעוצמה כמעט בלתי נסבלת למה אנחנו נאחזים בחיים. לא רק כדי לשרוד. כדי להגיע שוב אל האדם שאנחנו אוהבים. כדי להחזיק לו את היד. כדי לבכות מולו. כדי לבקש ממישהי זרה במסדרון שתשיר לאשתו שיר אהבה. 7.10